סיפורה של שימלה.

אמא שלי היא אישה מיוחדת, ללא ספק.

אישה שליבה ופיה באותו המקום.

אישה שליבה פתוח והנתינה אינסופית.

מיוחדת ובעלת דיעה ברורה, ותמיד. תמיד. היא צודקת. בחיי.

לאמא, תמיד היה סגנון משלה.

אני זוכרת שהיתה חובשת כובעים מגניבים, לובשת שמלות נפלאות ובעיקר נועלת נעלי עקב גבוהות ביותר.

היום, היא המירה את הסגנון בחיפוש "מציאות" ביד שנייה.

מתהלכת בתיקים מגניבים, משקפיים גדולות מידי ובשמלות בוהו.

יש יגידו מעט מוזרה:)

אחת השמלות שזכורות לי היתה שמלת מחוך מבד פרחוני.

החצאית היתה מסתובבת, כמובן.

ומתחתיה נתפרה חצאית נוספת מבד טול.

היא היתה מרהיבה, גם אימא וגם החצאית.

מאז השימלה נעלמה. הזיכרון נשאר.

והתשוקה ליצור עוד אחת כזאת בדיוק שמורה אצלי בלב.

ועכשיו גם השימלה וגם התשוקה תהיה כולה שלכם-במגזין.

מגזין התפירה הראשון בעברית!

המגזין הראשון בעברית הוא הרבה יותר ממגזין.

הוא הגשמת חלום.

חלום של ילדה אשר בילתה שעות על גבי שעות עם סבתא שלה, סבתא תופרת.

אפילו לחנות הסדקית בכפר סבא קראו ענבל. סימנים...

בשונה מקו ישר ומדויק של גיר סימון, החיים כמו החיים, הובילו אותי למחוזות שונים ומפותלים.

לשמחתי, בסופו של דבר הלב התעלה על כל הקולות כולם, משך אותי בחזרה אל צלילה המונוטוני והמופלא של מכונת התפירה.

את לימודיי סיימתי לאחר 3 שנים ב FIT בניויורק, המשכתי ללימודי תעודה בשנקר, וקינחתי במלט"ב תפירה ותפירה עילית.

אומנם פתחתי סטודיו לשמלות כלה שזכה להצלחה, אבל משהו היה חסר לי.

חיפשתי להיות קרובה יותר למכונת התפירה, ליצור מכל וכל ובמיוחד –

לתת ערך ושמחת תפירה לנשים רבות וטובות שרוצות גם. ובצדק.

מכאן ועד סדנאות תפירה הדרך הייתה קצרה, התשוקה ואהבת הבדים הפכה

לימים לבוטיק ללימודי תפירה -ענבל נאור.

המגזין שלפניכן הוא התפר המתבקש ביצירה וביצירתיות שתפירה יכולה להביא.

בכל גיליון תמצאו המון השראה, לצד פרקטיקה, גזרות חדשות, רעיונות, טקסטורות, בדים וצבעים ועוד ועוד.

אני מאחלת לכולנו, להמשיך ולהנות מהיכולת להגשים בדים, בגדים ופריטים נלווים,

להרגיש ולהתרגש מהקסם המופלא הזה.

אשמח לשמוע ולקרוא אתכם בתגובות.

נשיקות ונתראה ממש עוד מעט.

שיר אחת. מוכשרת במיוחד.

בואו נכיר את שיר

כמה נשים נפלאות מעצימות ומוכשרות אני זוכה להכיר.

החלטתי להקדיש פינה קטנה לתלמידה גדולה.

אחת כזאת שגרמה להתרגשות והתפעמות.

אחת כזאת שהיצירה שלה מדברת.

אז בואו נכיר את שיר.

אפשר לספר עליי את הקלישאה הכי גדולה שיש בעולם האמנות, שנולדתי עם עפרון ביד. אבל זה כל כך נכון שאין לי איך להתחמק

לא חלפו הרבה שנים ונוספה מחט ליד השניה

כל החיים ציירתי, כל החיים תפרתי, פתאום נוצרה הקרקע לשלב בין שניהם

לקח לי הרבה זמן לאזור אומץ ולקנות מכונת תפירה וברגע שזו הגיעה התחילה סימביוזה שלא קרתה לי מעולם.

היכולת לצייר במכונה ובמובן מסוים ״לקעקע״ חוט על בד לכדיי דימוי, גורמת לי להרגיש שלמה ואף לומר כי מצאתי סופסוף את הקו שלי

הדימויים לא תמיד נעימים לצפייה, כמו שאר היצירות שלי. תוכן קשה שמעורר תחושות אי נוחות לרוב האנשים. עם זאת, אני לא עושה אמנות כדיי לרצות אף אחד חוץ מאת עצמי, ומאמינה כי כאשר האמנות מעוררת רגש, גם אם זה רגש קשה - זה אומר שהיא טובה ועובדת